קוראים לי רועי. בן 48, נשוי, שלושה ילדים, שתי דירות, משרד עורכי דין מצליח בצפון תל אביב, ותיק עור אמיתי מהודר עם חריטה של ראשי התיבות שלי.
מבחוץ – הכול במקום. מבפנים… פחות.

זה התחיל ערב אחד, כשהייתי לבד בדירה השנייה, זו שמיועדת ל"פגישות עסקיות", אם ננסח את זה בעדינות. מיכל אשתי הייתה עם הילדים אצל אמא שלה, אני נשארתי בעיר. היה שקט מדי. שתיתי כוס ויסקי, גלשתי קצת, ואז בלי לחשוב יותר מדי – פשוט הקלדתי את המספר מאתר שראיתי כמה ימים קודם.

היא ענתה אחרי שלושה צלצולים. קול רגוע, חם.
״ערב טוב.״
״כן, ערב טוב. את… זמינה אולי?״
״תלוי בשביל מי.״
שתיקה. ואז צחוק קטן שלה. ״

היא הופיעה ב־21:42 בדיוק.
לא הקישה. לא שלחה “פה”. פשוט נכנסה.
שמלה קצרה, שחורה, הדוקה. רגליים ארוכות, עקבים גבוהים. שיער שחור חצי רטוב, כאילו רק יצאה מהמקלחת. מבט קשוח, שפתיים משורטטות.

"אתה רועי."
"כן."
"אני אלין."
"נעים."
היא סגרה את הדלת, לא הסירה את המבט.
"פעם ראשונה?"
"משהו כזה."
"זה מורגש."

היא הניחה את התיק, הסתובבה, ניגשה ישר אליי. לא שאלות, לא אווירה, לא משחקים מיותרים.
היא עצרה מולי. קרובה מדי.
היא לא הייתה גבוהה, אבל השדר שיצא ממנה… של כוח. ביטחון. מישהי שמנהלת גברים, לא מתנהלת מולם.

היא לקחה את כוס הוויסקי שהכנתי לעצמי, שתתה שלוק.
"אני אוהבת גברים כמוך. כאלה שרגילים לשלוט, ופתאום לא יודעים מה לעשות כשמישהי אחרת מחליטה."
היא התקרבה עוד. עכשיו כבר הרגשתי את הנשימה שלה.
"אתה רוצה אותי, נכון?"
"ברור."
"תגיד את זה."
"אני רוצה אותך."
"יותר חזק."
"אני רוצה אותך."
"מצוין. עכשיו תישב."

היא דחפה אותי קלות לספה, רגליה משני הצדדים שלי, יושבת עליי, לא ממהרת.
היא התחילה לפתוח לי את החולצה. כפתור אחרי כפתור. כל תנועה שלה מדודה, כמעט כמו טקס.
"אתה לא זז בלי שאני אומרת. הבנת?"
"כן."

היא נשקה לי לצוואר, לחזה, חזרה לשפתיים. הנשיקה שלה הייתה לחה, עמוקה, רעבה.
הידיים שלה ירדו למכנסיים שלי, פתחה את החגורה בלי להביט. תנועה אחת, חלקה. כאילו עשתה את זה אלף פעם – וזה כנראה נכון.

היא שלטה בקצב. קמה, הסתובבה, משכה מעליה את השמלה בתנועה חדה. בלי חזייה. תחתונים שחורים קטנים, בקושי מכסים.
היא הסתכלה עליי.
"אני לא מוכרת סקס. אני מוכרת חוויה. ואם תפריע לי – נהרוס את זה. תן לי להוביל."

והובילה.
כל דקה איתה הרגישה כמו מופע פרטי. היא השתמשה בכל חלק בגוף שלה.
היא דיברה בזמן שזה קרה. הדריכה אותי. אמרה לי מה לעשות, איך לגעת, איפה לעצור.
היא נאנחה, אבל בשקט. בולעת גניחות.
ואני?
איבדתי שליטה. הפכתי לגוף בלי שליטה עצמית.

אחרי שזה נגמר – והיה מטורף – היא לא קמה. נשארה לידי, עירומה למחצה, עישנה סיגריה.
היא זרקה לי מבט.
"אני לא אוהבת להישאר הרבה. יש עוד לקוח אחריך. אבל איתך… היה שווה להאט."

היא קמה, לבשה את השמלה שוב.
בלי להסתדר מול המראה. בלי בושם.
בלי זיופים.

לפני שיצאה, היא זרקה:
"אל תתקשר שוב. אתה תחשוב על זה, תרצה עוד. עדיף שתשאיר את זה חד-פעמי. משהו שתתחרט עליו כל החיים – בדיוק במידה הנכונה."

הדלת נסגרה.

ואני נשארתי שם.
עירום, מזיע, מסופק, ומבולבל בטירוף.

היא צדקה.
היא לא רק שווה.
היא הבחורה הכי שווה שפגשתי.
והיא ידעה את זה עוד לפני שנגעתי בה.

וזה הסיפור על נערת ליווי מבאר שבע.